<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער י"ד</h1>
<h2>דף ח:</h2>
דין הלוקחים והמוכרים היאך ישלם ביניהם דין המקח והממכר. והם שלשה עכו"ם וישראל והקדש, והדומה להקדש במקצת דרכי הקדש כגון יתומים קטנים. לפי שדין ישראל עם חברו כשהוא נושא ונותן עמו כבר פי' תורתו בשער י"ג, אבל כשהעכו"ם לוקח מישראל אע"פ שנתן דמיו לישראל לא קנה אותו העכו"ם הקרקע הזה באותן דמים כמי שקונה ישראל מישראל בנתינת הכסף אלא לא קנה זה העכו"ם עד שיכתוב לו ישראל זה שטר מכר. וכמו כן אם לקח ישראל מעכו"ם קרקע ונתן לו דמים לא קנה אותו ישראל עד שיכתוב לו העכו"ם שטר מכר כדגר' [ב"ב ל"ה ע"ב] אר"י אמר רב הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף הבא מחמת עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר, ואע"פ שישראל קונה מחברו בנתינת הכסף בלבד כמו שפי' בשער י"ג [בעכו"ם] אינו קונה אלא בשטר ומשום הכי גרסינן [ב"ק פ' ע"ב, גיטין ח' ע"ב] הקונה בית מן העכו"ם בא"י כותבים עליו אונו ואפילו בשבת ודבר זה יש לנו להאריך בפירושו אלא שאין זה מקומו. אבל הוי יודע דחילוק גדול יש בין ישראל שלוקח שדה מן העכו"ם, לעכו"ם שלוקח שדה מישראל, דאלו ישראל שמכר שדה לעכו"ם ונטל ישראל זה דמיו כל זמן שלא כתב עליו שטר לא יצא השדה (ברשותו) [מרשותו] של ישראל, ואלו עכו"ם שמכר שדה [ל]ישראל ונטל דמיו ואע"פ שלא כתב עליו שטר כבר יצא מרשות העכו"ם לגמרי ואע"פ שלא נכנס ברשותו של ישראל זה, ונמצא אותו קרקע כאלו אין עליו בעלים לא לעכו"ם הוא, שכבר יצא מרשותו בנטילתו הכסף, ולא לישראל הוא שלא נכתב לו שטר הלכך כל ישראל שקדם והחזיק בו על הדרכים הידועים בחזקה קנה אותו ישראל שהחזיק בו, אלא שיש על אותו ישראל המחזיק שיחזיר הדמים לאותו ישראל ששקל בו כספו ועל הדא גרסינן [ב"ב נ"ד ע"ב] אר"י אמר שמואל נכסי העכו"ם הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם מ"ט עכו"ם מדמטי זוזי לידי אסתלק ליה וישראל לא קני אלא בשטרא והילכך הרי כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן, ותו גרסי' [שם נ"ה ע"א] שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מעכו"ם ובא ישראל אחר והחזיק בו אין מוציאים אותה מידו וכן ר' אבין ור' אלעא וכל רבותי' שוין בדבר. וענין לחזקה שצריך לעשות אותו ישראל המחזיק שיקנה באותה חזקה הויא כתורת התחלת חזקה שפיר' בנכסי הגר בשער י"ג, ומנלן דצריך שתהיה חזקה זו כחזקה שהיא בנכסי הגר דגרסינן [ב"ב נ"ד ע"ב] ר"ה זבן ארעא מעכו"ם אתא ישראל אחר רפק ביה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן אוקמי' לידי' א"ל מאי דעתיך דאמר שמואל נכסי העכו"ם הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן ונעביד לי מר כאידך דשמואל דאמר שמואל לא קנה אלא מקום נכושו בלבד, א"ל אפילו בההיא כשמעתיך סבירא לי' דאמר ר"ה אמר רב כיון שניכש בה נכוש אחד קנה כלה מחלוקת שמואל ורב הונא בנכסי הגר הוא. ויש לנו לחקור ולדקדק ישראל זה שהחזיק בזה הקרקע שאנו דנים שיחזיר הדמים לאותו ישראל ראשון שנתן בו דמיו, מאצל מי היתה קנייתו חשובה אם מן העכו"ם [או מן הישראל] ותהיה אחריותו על ישראל דהא מ"מ דמים הוא נותן בו ושם לוקח יש עליו, הוי יודע דתורת קנייתו על העכו"ם היא ואחריותו על העכו"ם הויא דהא אותו ישראל הראשון מעולם לא קנאו לאותו שדה ולא נכנס בקניינו וכיון שלא נכנס בקניינו מה ימכור מה שלא קנה, ולא עוד אלא דמשעה שיצא מרשות העכו"ם לא נכנס ברשות קונה מעולם אלא ברשות ישראל זה המחזיק הלכך קניינו מן העכו"ם הוא ואחריותו עליו. אבל מטלטלין הוי יודע דעכו"ם שמכר מטלטלים לישראל כיון שמשך אותם ישראל אע"פ שלא שקל דמיהם קנאם במשיכה כדגר' [ע"ז ע"א ע"א] אמר אמימר משיכה בעכו"ם קונה, ותדע דהני פרסאי דמשדרי פרדכשי להדדי ולא הדרי בהו ואע"ג דא"ר אשי לעולם משיכה בעכו"ם אינה קונה והאי דלא הדרי בהו רמות רוחא הוא דנקיטא להו, לית למיחש להא דר' אשי דא"ל רבינא לר"א [שם ע"ב] ת"ש בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון ואי אמרת משיכה בעכו"ם אינה קונה אמאי נהרג משום דצעריה לישראל ואמאי לא ניתן להשבון דאינו בתורת השבון אי הכי אימא סיפא בא אחר ונטלה ממנו נהרג עליה בשלמא קמא צעריה לישראל אלא בתרא מאי עבד אלא ש"מ משיכה בעכו"ם קונה ש"מ.
<h2>דף נב.</h2>
אבל תורת ההקדש היא כמו שפרשנוה שבאמירה לבדה תופס ההקדש כדגר' [קידושין כ"ח ע"ב] אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכ"ש אם עשה בו שאר חזוקים שהוא יותר יפה להקדש. אבל מי שלוקח מן ההקדש לעולם אינו קונה אלא בנתינת הדמים. אבל יש בו ארבעה עניינים הללו. הענין הא' אם משך הלוקח חפץ מחפצי הקדש ובשעת משיכה היה בזול וקודם שיספיק לשקול כספו הוקר יש עליו לשקול כשעת היוקר כיצד משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט בעינן ונתן הכסף וקם לו וליכא. הענין השני אם כשמשך החפץ היה בשעת היוקר והוזל קודם שיספיק לשקול את הכסף יש עליו מן הדין לשקול כשעת משיכה שלא יהא דינו גרוע מדין הדיוט כדגר' [שם כ"ט ע"א] משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. הענין הג' אם שקל את הכסף בשעת היוקר ולא הספיק למשוך את החפץ עד שהוזל אינו יכול לחזור ממה שנתן כלום שכבר נתפס בו הקדש כדגר' [שם] פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאה מה שפדה פדה. הענין הד' אם שקל את הכסף בשעת הזול ולא הספיק למושכו עד שהוקר אין עליו שיוסיף להקדש ולתת כשעת היוקר ואע"ג דכי האי גונא הדיוט יכול לחזור כל היכא דאיכא מעות בלא משיכה כיון שבמי שפרע קאי אין דינו שיחזור בו כדגר' [שם] פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד על מאתים מה שפדה פדה ואמאי ה"נ לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ומתרצינן אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. ואתה מוצא בדין ההדיוט שאנו דנים כדין ההקדש כגון לענין יתומים קטנים שממונים ע"י ב"ד או ע"י אפוטרופוס דיש בהם דרכים ששוין לדין הקדש ויש בהן דרכים ששוין לדין ההדיוט כגון אותן שיש בהם ליתומים תקנה לענין מקחם ומכירתן שלא השוו אותה בכל הדרכים להקדש שלא יתרחקו בני אדם מלישא ומליתן בנכסי היתומים. וזו היא ששוה להקדש שאם משך מן האפוטרפוס בשעת הזול ולא הספיק לשקול דמי המקח עד שהוקר כל מה שהוסיף הרי הוא ליתומים כדגר' [גיטין נ"ב ע"א] א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מקני אלא בכספא כדגר' [שם] הנהו יתמי דהוו סמיכי גבה דההיא סבתא הויא להו תורתא שקלתה זבינתה ניהליהו אתו קרובים לקמיה דר"נ א"ל מאי עבידתא דמזבנת א"ל יתומים שסמכו אצל בעה"ב תנן והא איקר ברשותא דלוקח איקר והא לא נקיטא דמי א"ה היינו דרב חנילאי ב"א דלא מקנו אלא בכספא. וגרסינן נמי [שם] חמריה דמר עוקבא משכיה בארבעה ארבעה איקר וקם בשיתא שיתא אתא לקמיה דר"נ א"ל היינו דרב חנילאי בר אידי אבל כל מי שהוא לבר מאותו הדרך שפיר' דינן כדין הדיוט לפי שיש שם תקנה ליתומים. היכא שנטל להם אפוטרופוס שלהם מקח מבני אדם בשעת הזול ולא הספיק לשקול עד שהוקר אותו תוספת הוי ליתומים, ואם הוזל צריך לשקול כשעת היוקר כדגר' אמשיכו להו פירי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש זול סבור מינה היינו דר"ח בר אידי שלח ליה רב שישא בריה דר"א הא רעה היא לדידהו זמנין דמצטרכי להו (זוזי) [פירא] וליכא דיהיב להו. והיכא (שנטל) [דיהבא] האפוטרופוס זוזי של יתומים על חפץ שקנה להם בשעת היוקר ולא הספיק למשכו עד שהוזל ה"ז ראוי להם שלא יטלו מן המוכר אלא כשעת הזול. וכמו כן אם הוקר קודם שהספיקו למשכו ראויים שיתנו כשעת היוקר בשעה שרוצים למשוך שאלו היינו אומרים ברשותם נתיקר הפסידו דיימר המוכר נשרפו חטיכם בעליה כדגר' [שם] יהוב זוזי יתמא אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש איקור סבור מינה היינו דר"ח ב"א א"ל ר"ש בדר"א הא רעה היא לדידהו אתי למימר נשרפו חטיכם בעליה. והיכא שנטל אפוטרופוס שלהם זוזי על חפץ שיש ליתומים למכור בשעת הזול והוקר קודם שהספיק הלוקח ולמשוך החפץ דין הוא שישקול ליתומים כשעת המשיכה, ואם הוזל נמי קודם שיספיק הלוקח למשוך יש להם שיתנו כשעת הזול כדגר' [שם] יהיב זוזי ליתמי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש זול סבור מינה היינו דר"ח ב"א א"ל ר"ש בדר"א הא רעה היא לדידהו זמנין דמצטרכי להו זוזי וליכא דיהיב להו.
